זיכוי בתיק תאונת דרכים

בפני כב' השופטת מרים קסלסי
המאשימה	מדינת ישראל
נגד
הנאשם	בנימין אקרשטיין

נוכחים:

בא כוח הנאשם עו"ד חנה דוד

ב"כ המאשימה עו"ד גלעד משולם

חקיקה שאוזכרה:

תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 – לא מרובדות: סע'  51

מיני-רציו:

* בית המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו על פי כתב האישום: סטייה מנתיב, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה, עת פגע בהולכת רגל שהייתה במדרכה. נפסק, כי הסטייה לעבר המדרכה לא נגרמה עקב  אובדן שליטה של הנאשם על רכבו. עוד נפסק, כי הנאשם גם לא נסע במהירות גבוהה במיוחד, משום שתנאי הדרך והעומס בכביש לא אפשרו זאת.

* תעבורה – תאונת דרכים – אחריות

.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירות של  סטייה מנתיב, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה, עת פגע בהולכת רגל שהייתה במדרכה. הנסיבות השנויות במחלוקת נוגעות לשאלה עד כמה, אם בכלל,  התרשל נהג רכב אחר באי מתן זכות קדימה לרכב הנאשם והאם היה ברשלנותו זו הגורם המכריע לקרות התאונה והפגיעה בהולכת רגל, או שמא סטיית רכב הנאשם ימינה ועליה למדרכה הינה תוצאה של נהיגה רשלנית, איבוד שליטה ו/או נסיעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, בלא כל קשר למעשיו או מחדליו של נהג רכב אחר.

.

בית המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו ופסק כלהלן:

הניסיון מלמד כי נהג שמתכוון להמשיך בנסיעה ישר, אינו סוטה מנתיבו בפתאומיות, אלא אם מכשול נקרה בדרכו. בוחן מנוסה יודע כי כאשר נהג מסיט ההגה לימין, הרי זו תגובה אינסטינקטיבית וסבירה נוכח מכשול המגיח לעברו משמאל, שכן בכך הוא מגדיל את המרחק בינו לגבין הסכנה.

בנסיבות העניין, הסטייה לעבר המדרכה לא נגרמה עקב  אובדן שליטה של הנאשם על רכבו. הרכב לא נתקע בתמרור או בעץ שלפניו ואף לא התהפך כפי שלעתים קורה במצב של אובדן שליטה וסטייה פתאומית. הנאשם גם לא נסע במהירות גבוהה במיוחד, משום שתנאי הדרך והעומס בכביש לא אפשרו זאת.

לא הוכח ואף לא נטען כי הנאשם איבד את השליטה ברכב. בין אם מהירות נסיעתו הייתה 25 קמ"ש כעדותו במשטרה ובין אם תורגם שלא כהלכה כטענתו בביהמ"ש כשאמר 25 מיילס (שהם 40 קמ"ש), שתי המהירויות הללו מצויות לכאורה בטווח הסביר והמותר בכביש עירוני.

מהראיות עולה, כי נהג הרכב האחר לא הבחין בנאשם, אלא כשזה היה מול שמשת מכוניתו ואילו אשתו, ספק אם הביטה לשמאלה, כאשר ידעה כי בעלה עומד להגיע מרח' גת שניצב בדיוק מולה.

הכרעת דין

בפתח דברי אקדים את המאוחר ואומר כי אני מוצאת את הנאשם זכאי מחמת הספק, באשר האחריות המכרעת לקרות התאונה חלה על נהג אחר אשר פנה שמאלה,  מבלי לתת זכות קדימה לרכב הנאשם. השתכנעתי כי תגובתו הספונטאנית של הנאשם למראה המכשול שבפניו, קרי; סטיה ימינה ועליה על המדרכה, לא היתה בלתי סבירה, בהתחשב בתנאי הדרך ונסיבות המקרה שיפורטו בהרחבה להלן.

האישום

1. הנאשם הועמד לדין באשמת סטיה מנתיב, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה, עת פגע בהולכת רגל שהיתה במדרכה.

נסיבות התאונה

נסיבות התאונה שאינן שנויות במחלוקת הינן כדלקמן:

1. ביום 5/7/11 בשעה 14:00 לערך נהג הנאשם ברחוב קרית משה, כשלפתע בצומת הרחובות קרית משה – גת – שושנה סטה ימינה, ועלה על המדרכה מצד ימין. הולכת רגל (אפרת דרילמן) שעמדה או הלכה על המדרכה נפגעה ברגלה מרכב הנאשם, נפלה על גבה, פונתה לבית החולים ושוחררה באותו היום (ממצאי ביה"ח – שפשופים ברגל ימין ושטפי דם תת עוריים בגב – ת/4).
2. באותה העת נהג בעלה של הולכת הרגל – שמואל דרילמן בפז'ו (להלן: "נהג הפז'ו"), כשהוא מבקש לפנות שמאלה מרח' שושנה לרח' קרית משה, שם בפינת הרחוב עם רח' שושנה, אמור היה לאסוף את אשתו.
3. בכיוון נסיעתו של נהג הפז'ו מוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה לרכבים הנוסעים בכיוון נסיעתו של הנאשם. (ראה תמונות ת/5)
4. בין רכב הפז'ו לרכב הנאשם לא היה כל מגע.

טענות הצדדים

1. הנסיבות השנויות במחלוקת נוגעות לשאלה עד כמה, אם בכלל,  התרשל נהג הפז'ו באי מתן זכות קדימה לרכב הנאשם והאם היה ברשלנותו זו הגורם המכריע לקרות התאונה והפגיעה בהולכת הרגל, או שמא סטיית רכב הנאשם ימינה ועליה למדרכה הינה תוצאה של נהיגה רשלנית, איבוד שליטה ו/או נסיעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, בלא כל קשר למעשיו או מחדליו של נהג הפז'ו.
2. לטענת המאשימה, התאונה ארעה בשל סטיה "סתם", כהגדרת הבוחן ונהיגה לא זהירה של הנאשם, בלא קשר לאופן נהיגתו של נהג הפז'ו. לחילופין, אף אם נהג הפז'ו חסם את דרכו של הנאשם, היה על הנאשם לבלום רכבו ולהימנע מסטיה ימינה ופגיעה בהולכת הרגל.
3. הנאשם מפנה אצבע מאשימה לנהג הפז'ו – דרילמן שמואל שפנה שמאלה, כשהוא מקפח את זכות הקדימה של הנאשם, חסם את נתיב נסיעתו וגרם לו להסיט רכבו ימינה ולעלות על המדרכה, כדי למנוע תאונה קשה יותר. לטענת הנאשם סטייתו ימינה היתה סבירה בנסיבות הענין ונבחרה על ידו כאפשרות הפחות גרועה, בשוקלו את האפשרויות העומדות בפניו בהבזק העין משהבחין ברכב הפז'ו פונה שמאלה בצומת.

ראיות המאשימה

1. מטעם המאשימה העידו נהג הפז'ו – דרילמן שמואל ואשתו הולכת הרגל שנפגעה – דרילמן אפרת וכן בוחן התנועה רס"ב אליהו דוד, שהגיע לזירת התאונה גבה את עדויות הצדדים המעורבים, מדד וצילם את הזירה וערך דו"ח.

עוד הוגשו בהסכמה תעודות רפואיות (ת/4)

ראיות ההגנה

1. מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו אשר הציג שרטוט שערך בסמוך לקרות התאונה, עת נחקר במשטרה (נ/1).

ניתוח הראיות

תנאי הדרך

1. מתמונה ת/5 ד', שצולמה בסמוך להגעתו של הבוחן ולקרות התאונה,  ניתן להבחין בכביש הצר, בצומת העמוסה ברכבים בשני הכיוונים ולדמיין כיצד ביקש נהג הפז'ו להשתחל בין רכבים משמאל שמוותרים לו על זכות הקדימה שלהם לבין רכבים מצד ימין שיוכלו להבחין בו, רק אם רכבו יבלוט ויחרוג מנתיב הנסיעה הראשון אותו חצה, לכיוון אמצע הצומת. היטיב להסביר זאת הנאשם:

"במועד התאונה היה פקק תנועה לכל אורך הנתיב הנגדי, כל עוד רכב המעורב לא יצא לאמצע הצומת בכלל לא יכול להבחין בי, המעורב צריך להגיע  לאמצע הצומת וקצת יותר לראות האם יש בצד ימין רכבים, אם הוא עמד לפני הצומת אי אפשר לראות, לא יכול להגיד שהלכתי במהירות," (פרוטוקול עמ' 14 ש' 11-14)

ראה גם עדות נהג הפז'ו בחקירתו הנגדית:

…"אני הגעתי לכיוון (צ"ל מכיוון – מ.ק.) רח' צדדי, בצד שלי היה פקק תנועה בצד מכיוון רח' הרצל לעבר רח' מאירי היה פקק. חיכיתי בצומת כמה דקות, לא נכנסתי לצומת הרכבים אפשרו לי להיכנס, התחלתי להיכנס לאט לאט במרחק של כמה עשרות סנטימטרים פחות ממטר לדעתי, כשהוא פתאום מגיח, ראיתי רכב שחולף לפני, אני הייתי בטוח שהוא עבר אותי למעשה שהוא המשיך הלאה ברח' קריית משה ואז ראיתי שלמעשה הוא עלה על המדרכה…"

ש. נכנסת לפקק של רכבים כי לא נתנו לך לעבור?

ת. כן היה רכבים ונתנו לי לעבור." (פרוטוקול עמ' 4 ש' 17-25)

ממצאי בוחן התנועה

1. בוחן התנועה הגיע לזירת התאונה, לאחר שהרכבים הוזזו ממקומם ועל כן מסקנותיו נסמכו בעיקר על הערכתו את עדויות המעורבים כפי שנגבו על ידו, ולא על סמך נתונים או עדים אובייקטיביים.
2. הבוחן מציין בת/6 כי מדד בגלגלת שדה ראיה של 60 מ' הן בכיוון נסיעת רכב הנאשם והן מכיוון נסיעת הפז'ו, אולם שדה הראיה מתייחס למבנה הצומת באופן כללי ולא לשדה הראיה במקרה ספציפי, בו התנועה ברחוב עמוסה רכבים הנוסעים זה אחר זה, כאשר רכב הפז'ו מצד שמאל לכיוון נסיעת הנאשם מבקש לפנות שמאלה ולהשתחל בין הרכבים.
3. הבוחן קיבל את דברי נהג הפז'ו בזירת התאונה כפשוטן, לפיהם הוא לא חצה את קו הצומת כשראה כיצד הנאשם סוטה מנתיבו ופוגע באשתו (ראה ת/6 עמ' 1 מסומן בכוכבית). הבוחן לא נתן משקל לעדות שונה "במקצת" בלשון סגי נהור, שנתן נהג הפז'ו  במשטרה למחרת היום, שם אמר: "כשראיתי שכלי רכב לא מגיעים התחלתי להיכנס לצומת, נכנסתי מעט מאוד לצומת מרחק של פחות ממטר" (ת/3 ש' 6-7).  על אף דברים אלו הגיע הבוחן למסקנה כי סטיית רכב הנאשם ימינה היתה סתמית ולא קשורה לרכב הפז'ו.

"ש.על פי המסקנות שהגעת אליהם, מה היתה הסיבה לסטיית הנאשם?

  ת. לדעתי סטייה סתם." (פרוטוקול עמ' 10 ש' 27-28)

… "ש. לפי מה החלטת מי אשם  לפי גרסות המעורבים

ת. כן " (הדגשה שלי -מ.ק. פרוטוקול עמ' 13 ש' 4-5)

האומנם מדובר בסטייה "סתם", או בסטייה הנובעת מחסימת נתיב הנסיעה של הנאשם?

1. הנאשם טוען שהפז'ו חסמה את נתיב נסיעתו, הולכת הרגל העידה כי הנאשם "חשב שהוא קרוב מידי לבעלי ויכול להתנגש בו ובמקום להתנגש בו הוא עלה על המדרכה" (פרוטוקול עמ' 3 ש' 11) ואילו הבוחן סבור כי הנאשם סטה "סתם". לטענתו היה עליו לבלום ולא לסטות. עוד השיב הבוחן כי אם היה הנאשם מתנגש ברכב הפז'ו כי אז היה ממליץ להעמיד לדין את נהג הפז'ו, אשר קיפח את זכות הקדימה של הנאשם. יוצא מדבריו אלו שהאשם שהוא תולה בנאשם הוא לא על כך שסטה מנתיבו סתם, כי אם על כך שבחר בזמן דחק, עת הבחין ברכב הפז'ו חוסם את דרכו, לא להתנגש בו ותחת זאת לסטות ימינה.
2. הניסיון מלמד כי נהג שמתכוון להמשיך בנסיעה ישר, אינו סוטה מנתיבו בפתאומיות, אלא אם מכשול נקרה בדרכו. בוחן מנוסה יודע כי כאשר נהג מסיט ההגה לימין, הרי זו תגובה אינסטינקטיבית וסבירה נוכח מכשול המגיח לעברו משמאל, שכן בכך הוא מגדיל את המרחק בינו לגבין הסכנה.

האם יכול היה הנאשם להגיב בדרך אחרת והאם בכלל ניתן לשפוט את תגובתו האינסטינקטיבית של נהג בהבחינו בסכנה שלא הוא יצר?

1. נהג הפז'ו השיב בחקירתו הנגדית כי ראה את רכבו של הנאשם לראשונה רק כשזה היה "מול השמשה" וחלף על פניו (פרוטוקול עמ' 4 ש' 27). תשובה זו סותרת את ממצא הבוחן לפיו שדה הראיה של נהג הפז'ו הינו 60 מ' ימינה, אולם מסתדרת היטב עם העובדה ששדה הראיה של הנהג בשל עומס התנועה לא אפשר לו לראות את רכב הנאשם, אלא לאחר שחסם דרכו באמצע הצומת.
2. גם הנאשם הופתע מכניסתו של נהג הפז'ו לתוך הצומת ועל כן סטה ימינה.

"יש לי מבט מהיר וראיתי אותה והחלטתי לסטות לעבר המדרכה לפני שהולכת הרגל הגיעה לשם, לא היתה לי ברירה או לעשות תאונה או ללכת לפה (מצביע על גבי נ/1 להיכן סטה – מ.ק.) ואין תאונה. כבר עברתי את המדרכה ועמדתי על המדרכה קרוב לתמרור, לא יכולתי יותר כי היה שם עץ…" (פרוטוקול עמ' 14 ש' 27-30, ראה תמונה ת/5 ג' עליה שרטט מלבן המשקף את רכבו על המדרכה).

ובחקירתו הנגדית השיב:

ת. אני נוסע לא במהירות כשאני סטיתי ימינה הפחתתי במהירות ב10 קמ"ש צריך לדעת שהרכב שלי הוא רכב עם צמיגים חדשים ועברתי טסט שבוע לפני התאונה, נסעתי באיטיות ובצעתי מן קשת שמאלה

ש. לא שואל על המהירות ומה אתה יכול לעשות, שואל על התנועה, אתה מספר שפנית ימינה שברת את ההגה שמאלה וחזרת

ת. כן נכון זה בדיוק מה שקרה.

ש. אם אתה ספרת שעוד לפני התאונה אתה ראית מצד אחד את רכב המעורב ומצד שני ראית את האישה שהיא עומדת על המדרכה, כאשר החלטת לפנות ימינה מדוע שברת שמאלה, הרי ראית אותה קודם לכן, היית צריך להמשיך בקו שלך ולא לחזור לכיוון הולכת הרגל

ת. מה יכולתי לעשות, אני עשיתי הכי טוב שבעולם" (עמ' 17 ש' 1-10)

 

1. הנה כי כן למדים אנו כי הסטיה לעבר המדרכה לא נגרמה עקב  אובדן שליטה של הנאשם על רכבו. הרכב לא נתקע בתמרור או בעץ שלפניו ואף לא התהפך כפי שלעתים קורה במצב של אובדן שליטה וסטיה פתאומית. הנאשם גם לא נסע במהירות גבוהה במיוחד, משום שתנאי הדרך והעומס בכביש לא אפשרו זאת. טענה המאשימה בסיכומיה כי  הנאשם נהג במהירות לא סבירה לתנאי הדרך, בניגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה, אולם מה היא "מהירות סבירה"? מפרש הסעיף: "… באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". כאמור, לא הוכח ואף לא נטען כי הנאשם איבד את השליטה ברכב. בין אם מהירות נסיעתו היתה 25 קמ"ש כעדותו במשטרה ובין אם תורגם שלא כהלכה כטענתו בביהמ"ש כשאמר 25 מיילס (שהם 40 קמ"ש), שתי המהירויות הללו מצויות לכאורה בטווח הסביר והמותר בכביש עירוני. עדותם של נהג הפז'ו ושל אשתו בדבר מהירות הנסיעה הגבוהה של הנאשם הינה עדות כבושה ומגמתית. נהג הפז'ו לא הבחין בנאשם, אלא כשזה היה מול שמשת מכוניתו ואילו אשתו, ספק אם הביטה לשמאלה, כאשר ידעה כי בעלה עומד להגיע מרח' גת שניצב בדיוק מולה. אני גם מסופקת האם נפגעה בעת שעמדה. בת/4 נרשם בביה"ח מפיה כי "רכב סטה מהכביש ופגע בה בהליכה (הדגשה שלי מ.ק.) במהירות גבוהה…". דברים אלו דווקא מסתדרים עם עדותו של הנאשם לפיה הולכת הרגל שינתה את מקום עמידתה והתקרבה לקראת בעלה. לו היתה הולכת הרגל עומדת בדיוק בקצה המדרכה סמוך לכביש, לא היה יכול הנאשם לעלות על המדרכה מבלי לפגוע בה חזיתית, בעוד שאין מחלוקת כי הולכת הרגל נפגעה קלות ברגלה השמאלית עם צידו הימני של הרכב, כשהוא כל כולו על המדרכה.

סוף דבר

1. לסיכום, בין אם הסטיה ימינה נעשתה מתוך בחירה מושכלת לפי מיטב הבנתו של הנאשם, ובין אם נעשתה בחטף ומתוך תגובה אינסטינקטיבית, איני סבורה כי ניתן לבוא אל הנאשם בהאשמות. אציין לקראת סיום כי לא נחה דעתי כשקבעתי את האמור לעיל, אלא לאחר שנסעתי למקום התאונה והתרשמתי במו עיני עד כמה הצומת צרה, באופן שכל סטייה של מטר כעדות נהג הפז'ו יש בה כדי לחסום את נתיב נסיעת הנאשם, ומאידך,  עד כמה היתה המדרכה אשר שוליה הונמכו לגובה הכביש, רחבה באופן יחסי.

אשר על כן וכאמור בפתיח, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.  הגורם המכריע לקרות התאונה הוא נהג הפז'ו . לא צריך להתרחש מגע פיזי בינו לבין רכב הנאשם, על מנת שנגיע למסקנה כי קיפח את זכות קדימה לרכב מימינו, נכנס לצומת לא פנויה וגרם לנאשם להגיב בסטיה ימינה.  

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ד אלול תשע"א, 13/09/2011 במעמד הנוכחים.

מרים קסלסי, שופטת

 

<#11#>

ניתנה והודעה היום י"ד אלול תשע"א, 13/09/2011 במעמד הנוכחים.  

5129371

5129371

מרים קסלסי 54678313-/

5467831354678313

מרים קסלסי, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן